כולם שמעו על בלוקצ'יין. רוב האנשים לא יודעים להסביר מה זה, וזה לא בגלל שהם לא חכמים, זה בגלל שרוב ההסברים מתחילים מהמקום הלא נכון. אז נתחיל מהבעיה שהוא פותר, לא מהטכנולוגיה.
הבעיה: למי סומכים כשאין בנק
כשאתם שולחים כסף לחבר, הבנק מאמת את ההעברה: בודק שיש לכם כיסוי, מוריד מכם, מוסיף לו. הוא הגורם המרכזי שכולם סומכים עליו. אבל מה אם אין בנק, או שלא רוצים שגורם אחד ישלוט בכסף? יש כאן בעיה אמיתית שנקראת "הוצאה כפולה": כסף דיגיטלי הוא בסך הכל קובץ, ומה מונע ממני לשלוח לכם אותו ובאותה שנייה לשלוח את אותו הכסף גם למישהו אחר? עד 2009 לא היה לזה פתרון בלי גורם מרכזי. ואז הגיע ביטקוין, והפתרון שלו נקרא בלוקצ'יין: רשימה משותפת של כל העסקאות, שאף אחד לא שולט בה לבד.
מה זה בלוק, ומה זה שרשרת
דמיינו מחברת. בכל עמוד כתובות עסקאות, מי שלח כמה לאיזו כתובת. עמוד כזה נקרא בלוק. וכל עמוד חדש נפתח בטביעת אצבע של העמוד הקודם: תוצאה מתמטית (Hash) שמחושבת מכל תוכן העמוד. שיניתם אות אחת בעמוד ישן? טביעת האצבע שלו משתנה, וכל העמודים שאחריו כבר לא מתחברים. זו הסיבה לשם: שרשרת של בלוקים.
- בלוק אחד = עמוד אחד של עסקאות
- כל בלוק נושא את טביעת האצבע של הקודם
- השרשרת היא כל ההיסטוריה, מהיום הראשון
- שינוי עמוד ישן שובר את כל השרשרת אחריו, וכולם רואים
מי שומר על המחברת
אין שרת מרכזי. אלפי מחשבים בעולם מחזיקים עותק זהה של אותה מחברת, וכל עסקה חדשה נבדקת על ידי כולם. הרוב מסכים? העסקה נכנסת לבלוק. מחשב אחד מנסה לרמות? הרוב דוחה אותו. זה נקרא קונצנזוס מבוזר.
ומי כותב את העמוד הבא? כאן נכנסות שתי השיטות ששמעתם עליהן: ב-Proof of Work (ביטקוין) מתחרים על זה בכוח חישוב, מי שפותר חידה ראשון כותב את העמוד ומקבל פרס. ב-Proof of Stake (אתריום) מגרילים את הכותב מבין מי שנעלו כסף כערבון, ומי שמרמה מאבד את הערבון. בשתי הדרכים המטרה זהה: לוודא שזיוף ההיסטוריה יעלה לתוקף יותר ממה שהוא ירוויח ממנו.
שלושה מיתוסים ששווה לנקות
- "בלוקצ'יין זה ביטקוין": לא. ביטקוין הוא השימוש הראשון והמפורסם. הטכנולוגיה עצמה מריצה גם את אתריום, סטייבלקוינים ואלפי מערכות אחרות.
- "זה אנונימי": הפוך. הכל שקוף, כל עסקה גלויה לכולם לנצח. מה שאין הוא שמות, יש כתובות. ברגע שכתובת מקושרת אליכם, כל ההיסטוריה שלה גלויה. זה נקרא פסבדונימיות, לא אנונימיות.
- "בלוקצ'יין יפתור הכל": רוב מערכות המידע בעולם עובדות מצוין עם מסד נתונים רגיל, כי יש גורם מהימן שמנהל אותן. בלוקצ'יין שווה את המחיר שלו, איטיות ויוקר יחסיים, רק כשאין אף גורם שכל הצדדים מוכנים לסמוך עליו. כסף גלובלי הוא הדוגמה המושלמת. מעקב מלאי של חברה אחת, ממש לא.
חמש מילים שיעשו לכם סדר בכל שיחה
- צומת (Node): מחשב שמחזיק עותק של המחברת ובודק עסקאות. אלפי צמתים = אין נקודת כשל אחת.
- Hash: טביעת האצבע המתמטית של כל בלוק. שינוי זעיר בתוכן, טביעת אצבע שונה לגמרי.
- ארנק: לא "מקום שהכסף בתוכו" אלא המפתח שמוכיח בעלות על כתובת במחברת. הכסף תמיד על הבלוקצ'יין.
- כרייה / סטייקינג: שתי הדרכים לבחור מי כותב את העמוד הבא ולתגמל אותו.
- חוזה חכם: קוד שחי על הבלוקצ'יין ומבצע כללים אוטומטית. ההרחבה שהפכה מחברת של כסף לפלטפורמה של אפליקציות.
והביקורות המוצדקות
שקיפות מלאה, בלי כתב קטן: לבלוקצ'יין יש עלויות אמיתיות. רשתות Proof of Work צורכות חשמל בהיקף עצום, זה מחיר האבטחה שלהן, ואתריום עברה ל-Proof of Stake בדיוק כדי לחתוך את זה. הרשתות הראשיות איטיות ויקרות ביחס לויזה, ואת הפער סוגרות שכבות הרחבה שנבנו מעליהן. והשקיפות הנצחית היא חרב פיפיות, נוחה לביקורת, בעייתית לפרטיות. הטכנולוגיה מתבגרת, אבל מי שמספר לכם שאין בה פשרות, מוכר משהו.
למה זה שווה את הרעש
כי זו הפעם הראשונה שאפשר להעביר ערך דיגיטלי בלי מתווך, בלי לבקש רשות, ובלי שאף אחד יוכל לשכתב את ההיסטוריה. על הבסיס הזה נבנו כסף, חוזים אוטומטיים ושווקים שלמים, וזה עדיין מוקדם.
רוצים לראות את זה בעיניים? פתחו סייר בלוקים (Block Explorer) חינמי, הקלידו כתובת או עסקה, ותראו את המחברת הציבורית חיה מול העיניים. חמש דקות של משחק שוות עשרה הסברים.
חזרה לבלוג